<h1>ספר התרומות שער ס"א חלק א'</h1>
<h2>דף יג:</h2>
ותו גרסינן בגט פשוט [ב"ב קע"ה ע"ב] אמר רב פפא הלכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין ואינה גובה מן הלקוחות דלית לה קלא. ובקידושין [י"ג ע"ב] גרסינן אמר רב פפא הילכתא מלוה ע"פ גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות, גובה מן היורשין שעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. וכתב הרי"ף ז"ל דלא פליג דידיה אדידיה, דלעולם ס"ל לר"פ דשעבודא דאורייתא ולפיכך גובה מן היורשין מן התורה, ולא רצו לתקן בה תקנה אחרת והעמידוה על דין תורה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אבל בלקוחות עקרוה לדינא דאורייתא. וכבר הארכתי וכתבתי בשער מ"ג אם הלך ללקוחות והודיעם כי אליו הוא חייב המוכר שלהם ונמצא שהיה קול להם בהלואה זו.
ומסתברא דכי היכי דמלוה ע"פ לא גבי מלקוחות ה"נ לא גבי ממקבל מתנה, דלקוחות ומתנה כי הדדי נינהו, כדאיתא בפרק הניזקין. מיהו אם כשהיה שכ"מ נתן נכסיו חזר המקבל מתנתו כיורש וגובה ממנו מלוה ע"פ, שהרי מתנת שכ"מ כירושה שויוה רבנן [ב"ב קמ"ט ע"א], וכשם שמלוה ע"פ נגבית מן היורשין נגבית ממתנת שכ"מ כירושה, וכמו שכתב הרב אבן מיגש ז"ל בפרק [יש נוחלין (שם קל"ג ע"א)] גבי ההיא דסבר רב אחא למימר אם ראוי ליורשו אלמנתו נזונת מנכסיו וכו', מיהא שמעינן דהיכא דהוה לאיניש מלוה ע"פ וכתבינהו לנכסי לאחר במתנת שכ"מ דינא הוא דאתי בע"ח וטריף לה מיניה כי היכי דטריף מיורשין, ואי הוה מטלטלין דיהיב במתנת שכ"מ דינא הוא דאתי בע"ח בין במלוה ע"פ בין במלוה בשטר ומפיק לה מיניה דמקבל מתנה כי היכי דמפיק מיורשין, דכיורשין שויוה רבנן, ע"כ. אבל הראב"ד ז"ל חולק בזה מדתניא [ב"ב קל"ח ע"א] אחריו לפלוני ואחריו לפלוני וגובה מן האחרון, ומפרשינן ליה בהניזקין אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין, וההיא ברייתא בשכ"מ איירי, אלמא מתנת שכ"מ כשאר משועבדין דינה, ע"כ. ויש לנו לומר בההיא דמתנת שכ"מ במקצת היא וה"ה לבריא, וכי קתני שכ"מ אורחא דמילתא נקט. וזה שפסקנו שנפרע מלוה ע"פ מן היורשין כבר כתבנו דינו בשער י"ד על אי זה דרך נפרעין מן הקטנים ומן היורשים הגדולים שלא ניחוש דפרעיה אבוהון.
<h2>דף לב.</h2>
וצריכין אנו לברר אם לא הניח להם אביהם ליתמי נחלה, לא מטלטלי ולא קרקעות, אבל יש להן נכסים מעצמן, ועל זה כתב בעל העטור דכי אמרינן מצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן דוקא מטלטלין דשבק אבוהון איכא משום מצוה וכפינן בתקנתא דבתראי, אבל יתמי דקנו נכסי אפילו מצוה ליכא, כדמוכח בבתרא פרק מי שמת [ב"ב קנ"ז ע"א] ממשנת נפל הבית עליו ועל אביו והיתה עליו כתובת אשה ובע"ח וכו', ודוק ותשכח בגמרא דידן ועל דעת רבנו חננאל ז"ל, ע"כ. ומילתא דתליא בסברא היא, שכיון שאפילו ממטלטלין של אביו אינו חייב אלא משום מצוה מטלטלי דקנו אינהו פשיטא דליכא אפילו מצוה כלל ופקע ליה מלותו, ואפילו ממקרקעי דקנו אינהו לא פרעי ליה מידי משום כבוד אביהם, לא מצינו שיתחייבו לכבדו בממונם, וכדאיתא בקדושין [ל"ב ע"א] דקתני משל מי רב הושעיא אמר משל אביהם, וקי"ל כותיה. ואע"ג דהיכא דלית ליה לאב זנו ומפרנסו משלו בתורת צדקה וכייפינן ליה, ה"מ לגופיה אבל לאחריני ליתן להם את שלהם לא. וכן מצוי בתשובה לרבינו יצחק יתומים שטענו לא הניח לנו אבינו שום דבר בקשת לעמוד על דעתינו אם יש להם שבועה, דע כי כיון ששבועה זו אף על הלוה אינה לא במשנה ולא בגמ' וכשתקנוה לא תקנוה אלא על הלוה אבל על בנו לא תקנוה, שאין לעשות תקנה לתקנה, ואין להשביעם בממון שאין אחריותו עליהם אלא אם יטעון עליהם בריא לי שירשתם נשבעין הסת, אם בשמא חרם סתם. מכללה אתה למד שאין חייבין מנכסיהם כלום לבע"ח של אביהם ואין כאן עליהם אפילו משום מצוה. והיכא דמפיק מלוה כתיבת ידי לוה הא גרסינן בפרק גט פשוט [ב"ב קע"ה ע"ב] הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו שגובה מבני חורין, דכמלוה ע"פ דינה, ואע"ג דהוחזק בב"ד. ואם מסר לו כתב ידו בפני עדים אבל אין העדים חתומים בו כבר הארכתי בביאורו בשער י"ג שהקדמנו.
